יום ראשון, 22 במאי 2016

שורטס

היום היה יום מיוחד. לא בגלל שאישה זרה עצרה מולי באוטובוס לפני שירדה רק כדי להתפעל מהאיפור בגווני שקיעה עמוקים שיצרתי על פני הבוקר; זה גם לא היה בגלל האהבה שהרעיפו עלי בביה''ס , אפילו שזו כיתה שלא הייתי איתה. זה אפילו לא היה בגלל שנכנסתי לרשת 'גולף' וקניתי בגדים במידה 42, מידה שרק חלמתי עליה בעבר, שכן היו תקופות שגם 46 לא נסגר. זה גם לא היה בגלל מידה 2 בחולצה שקניתי ב'תמנון' שאליה נכנסתי ללא מאמץ מרות שמבחינתי העולם שלי רק מתחיל במידה 4 או 5 (לפחות זה האמיתי או השפוי, איך שתרצו לקרוא לזה, העולם שבו אני אוכלת, שובעת ולומדת להנות במקום לשאוף למשקל 55 ק"ג וזה על גובה 180 ס"מ, מיינד יו).

היום יצאתי לעבודה בשמלת מיני מתנפנפת. בלי מחטב ובלי גרביון להתעטף בהם. אמנם הייתה עלי כמות מכובדת של איפור (תסכימו איתי שהמעמד מחייב) אך גופי היה חשוף כמו שלא היה מעולם, לפחות עבורי. אין גרביון שיתן כיסוי עדין לרגל וישווה גוון אחיד יותר. אין מחטב שיכניס את הבטן והגלגלים בגב פנימה. אין אפילו טייץ קצר שימנע שפשפות בירכיים ויעזור לי לזכור למשוך את השמלה למטה כל הזמן. שלא יהיה חשוף מדי, שלא יחשוף את הירך הלבנה, כמעט שקופה, עם הצלוליט הזה, שרוקד ומרצד עם כל תנועה של הרגל.
אפילו נעלי עקב לא נעלתי. ויתרתי על האפקט המאריך שלה, על האשליה של רגל ארוכה ודקה יותר, לטובת עוד כמה שנים ללא כאבי גב וברכיים בהמשך.

ככה הייתי היום. חשופה. שמלת מיני ללא שרוולים,ללא מחטב, ללא גרביון. חשופה בפני עצמי. לראשונה מזה שנים נתתי לעצמי להרגיש את המגע של הרגליים שלי בלי בד חוצץ באמצע, שמסתיר, אורז, מחליק. רק אני, עורי שלי.
הייתי חשופה והייתי בסדר עם זה. למדתי לקבל את עצמי. עם הצלוליט, עם הצלקות בברכיים מתאונות ילדות למיניהן, עם זקיקי השיער השחורים שאני רואה מבעד לעור הלבן. למדתי לקבל אותי, זו האנושית שלא מטושטשת בגלל רזולוציית תמונה נמוכה, פוטושופ או צילום ממרחק. אני ואנוכי.

הצלחתי לחזור הביתה בחיוך ולא מרוסקת מעודף מודעות עצמית ששובר כל פיסת חיוך ותחושה טובה ומחזיר אותי להתייחד עם השדים בראש. חזרתי הביתה וחייכתי. לעצמי, למי שסביבי.

בוודאי תבינו אותי אם אומר שלסבב סידורים בעיר אחרי העבודה ביקשתי להתנתק מהבגדים השחורים ולו במעט, גם אם זה לחצי יום ורק חצי מהלבוש. אחרי חיטוט בארון הגדול שפתאום התרוקן לו גיליתי שאין לי מכנסיים ארוכים. נשארתי עם מספר שמלות שחורות שרובן קצרות ותו לא. גם המכנסיים שנשארו בארון ופעם היו קטנים גדולים עלי בשתי מידות עכשיו. מצאתי את עצמי שולפת מהארון בחשש זוג מכנסונים קצרים שמעולם לא לבשתי החוצה לבדם, רק עם טייץ או גרביון 200 דנייר, שחלילה לא יראו שהרגליים לא חלקות, בצבען או בצורתן.  מדדתי אותם, והם עלו והרגישו בסדר. לבשתי גופיה כחולה בגזרת racer back והסתכלתי במראה. מאז גיל 9 או 10 לא לבשתי מכנסיים קצרים, בטח לא כאלה. בזמנו הפסקתי כי כל הרגליים שלי היו מלאות פצעים אחרי שנעקצתי בלי סוף ע"י יתושים בפארק אפק, אח"כ זה נמשך בגלל הסיבות הארורות שאני מכירה יותר מדי טוב: דיבורים מאחורי הגב מצד משפחה וגם 'חברים' על איך אני מתלבשת, כמה אני אוכלת, כמה מהר אני אוכלת, איך אני הולכת ואיך אני נושמת (בחיי ששמעתי גם את זה ואני גם זוכרת ממי ומתי). כמובן שלא נשכח את קריאות ה'יא דבה', והשדרוג ל'תראו, דוב אפריקאי' מפי הביריון של השכבה שלצערי גר במרחק שני רחובות ממני.
מילא היו מאשימים את החינוך, את התרבות של אותן שנים, את האופנה. בחרו להאשים אותי שבחרתי בחולצות שבקושי פוגשות את המכנסיים, בחרו להאשים אותי שאני מתלבשת בצורה לא נאותה לגילי וצורתי  כשזה מה שיש לחנויות להציע לי. לא רק שהייתי ילדה שמנה, התפתחתי מוקדם בנוסף ועקפתי את אמי בגובה כבר בגיל 11. פרופורציות הגיוניות ואיזון תמיד היו מילה גסה בחיים שלי.

אז כולם התלוננו וצקצקו, ואני הקשבתי להם והתכסיתי. הלכתי במשך שנים רק עם מכנסיים ארוכים (עד לפני כארבע שנים) ורק עם שרוול 3/4 (עד לפני כ-7 שנים, אז העזתי ללכת עם שרוול קצר). כל זה גם בחודשים הכי חמים של השנה. התכסיתי כמה שרק אפשר. הסתתרתי. כדי שלא יהיה להם מה להגיד, שיעזבו אותי לנפשי.  כמובן שזה לא עזר, אבל עדיין המשכתי להתכסות.

אחרי כ"כ הרבה שנים של הסתתרות, היום נחשפתי. לבשתי שורטס עם גופיה ללא שרוולים ויצאתי החוצה. עם העור הלבן, עם הצלקות על הברכיים, עם זקיקי השיער שרואים רק ממש מקרוב. נכנסתי ככה לחנויות הבגדים, מדדתי בגדים, ותירגלתי סינון של מבטים זרים ובוחנים. תירגלתי מבט מקבל ולא שופט מעצמי, על עצמי.

לכאורה היה יום טוב, רק שהוא מעורר מחשבה קצת עצובה. ההישג הזה, אבן הדרך בתהליך לקבלה ואהבה עצמית, הגיע רק כאשר אני רזה באופן יחסי למה שהייתי. לא הצלחתי לקבל את עצמי ככה לפני שהשלתי 33 ק"ג. השאלה שכל הזמן מעסיקה אותי היא האם ההתקדמות הזו הגיע בגלל המידה שהצטמצמה לה, בגלל אובדן המשקל וההתקרבות למודל היופי הרזה, או בגלל שעברתי תהליך נפשי כלשהו, גם בעזרת קבוצות האופנה השונות במרחבי הפייסבוק, שסיפקו כתף תומכת וכר פורה להעצמה אישית, מקום בו נשים לא שופטות ומפילות אחת את השניה, אלא פועלות עפ"י ההפך הגמור - הן מפרגנות ומרימות אחת את השניה. אני מאמינה שזה היה שילוב של הכל יחד, אם כי אני עדיין מצרה על כך שלא הצלחתי לראות את עצמי באור חיובי גם לפני השינוי שעברתי.

אל תחשבו לרגע שאני מתחרטת על הניתוח שעשיתי או על צעד אחד מכל מה שעברתי. זה רק שהייתי שמחה אם התהליך הנפשי היה מראה תוצאות גם לפני הירידה במשקל, ואז אולי הייתי יודעת שהיו תוצאות ממשיות להכל, והמותן המכווצת היא לא הדבר היחיד שהשפיע על הלך הרוח.