יום חמישי, 4 במאי 2017

באוטובוס????

אוטובוס. קו 825 של 'אגד' מעפולה לת"א ובחזרה אם לדייק, עליו אני מבלה כשליש מיום עבודה ממוצע שלי בשנתיים וחצי האחרונות. במקום לשלם שכ''ד מופקע על שכירות של דירת חדר וחצי מתפרקת בת"א (לא כולל כלום, אולי למעט אוויר לנשימה שעדיין מסופק בחינם) הכסף הולך על נסיעה הלוך-חזור מבירת העמק המתפתחת לת"א הפקוקה שלא נחה לעולם. המיזוג והבידור כלול בתשלום, המקום לרגליים לא תמיד, אבל זה יכול להיות גם בדירה ממוצעת בת"א ;)
בגלל אורח החיים העמוס שלי אני משתדלת להתייעל מבחינת זמנים ומצאתי פתרון לא רע לפחות לדבר אחד: האיפור היומי. הייתי כותבת שמתוקף המעמד והתפקיד שלי בביה"ס אני מחויבת להציג דוגמה אישית לתלמידים והתלמידות ולכן צריכה להשקיע באיפור, אבל זה לא נכון, או לא מדויק בכל אופן. אני משקיעה באיפור היומי שלי שעה בממוצע. לא כי אני חייבת במובן הפשוט של המילה, אלא במובן הרגשי יותר. המשחק עם הצבעים, העבודה עם המברשות והחומרים, כל אלה מספקים לי הנאה, משחק, תרפיה. החלטתי שבמקום להיקרע בין הבחירה להתפנק בעוד שעת שינה בבית לבין להשקיע באיפור מיוחד לקראת המשמרת אני עושה ויתור אחר: נוחות של שידת איפור. אני אורזת לי כל יום נרתיק עם איפור ונרתיק עם מברשות, מכניסה לתיק ומתאפרת בזמן הנסיעה. ממילא אני לא נוהגת, ממילא האוטובוס די ריק בשעות בהן אני נוסעת וכך יוצא שאני זוכה לספסל שלם להתפרס עליו; אז אני מעלה את הדברים אל המושב לידי, פותחת את תיק הקסמים שלי ומוציאה מוצר אחד בכל פעם, זה שאני צריכה באותו רגע, כל השאר נשאר בתוך הנרתיק הרכוס. זה אמנם רחוק מלהיות מצב אידאלי, אבל זה נותן לי תעסוקה לנסיעה שאורכת שעה וחצי במצב טוב ובנוסף מאפשר לי את שעת השינה הנוספת במיטה, שאולי ואולי לא מקלה את הצורך בקונסילר.

פנים נקיות עם העליה לאוטובוס 

כמו תמיד אני מתחילה עם הגבות ולא מוותרת על שימוש בשניים או שלושה גוונים ע"מ לתת משחק צבע ותלת-מימד. 


צורת עבודה ממוצעת בזמן הנסיעה

לאחר מכן אני מחכה לרמזור אדום או העלאת נוסעים כדי לשרטט את חלקה התחתון של הגבה בעזרת צללית הקרם האהובה עלי, שנרכשת מחדש כל ארבעה חודשים לערך.
כמעט כל יום אני נתקלת בגבות מורמות ותהיות כיצד אני מצליחה להתאפר בצורה מלאה בנסיעה, בייחוד על כביש החוף המוזנח יחסית. האמת היא שזה לא מפריע כשאני צריכה לטשטש או למרוח משהו בחופשיות, הרעד לא מפריע ומתרגלים לזה בקלות. האתגר הוא עבודות מדויקות שמצריכות יציבות, מה שלא תמיד קיים ואז העבודה לוקחת מעט יותר זמן. בד"כ בתחנות של נתניה עד צומת הסירה יש תחלופת נוסעים גבוהה יותר ואז עצירת האוטובוס ארוכה יותר ואני מספיקה לעשות פינישים מדויקים לאיפור העיניים. השפתון בד"כ מחכה למראה בחנות ביה"ס, אבל לא תמיד יש לי את הזמן הזה ואז תחנות פנים-ת''א מעולות לזה.






אני מגיעה לעבודה ורוב הסיכויים שהיום שלי יסתיים מאוחר ולא אגיע ליציאה האחרונה של קו 825 לכיוון עפולה ואבגוד במי שמשרת אותי בכזו נאמנות עם קו הלילה 840, שבד"כ מספק לי שעת שינה נוספת בדרך הביתה, אם אצליח להירדם.
אני מניחה שאצל חלק גדול מהקוראים מתעוררת השאלה מה קורה עם האנשים שמסתכלים או איך זה נתפס ע"י הסביבה באופן כללי, הרי זה משהו שבד"כ עושים בבית מול מראת חדר האמבטיה או שידת חדר השינה. התשובה שלי? אני מפסיקה להתעניין במה שאומרים וחושבים סביבי. אני עובדת בשקט, לא מפריעה לאף אחד ולא עושה בלאגן. יש מי שקורא או מתפלל בזמן הנסיעה, יש את האנשים שעובדים על מחשב נייד ויש אותי, שמנצלת שעה מתה של נסיעה מייגעת להתארגנות בוקר ולהנעמת הזמן שחולף. חיה ותן לחיות.
נסיעה טובה, חפשו אותי בין הספסלים.
שלכם תמיד,
טל פיניקס.


הלוק הסופי, שצולם בדרך חזרה הביתה 



יום חמישי, 23 בפברואר 2017

מציצים: יום בחיי (או: למה ולאן נעלמתי בשנתיים האחרונות)

Well, hello you guys! 


אחרי ש- pretty much נצלבתי ע"י תלמידים וקולגות על ההיעלמות הכמעט מוחלטת החלטתי לצאת בפוסט שניתן לקחת אותו בשתי צורות, וכאן מגיעה הבחירה שלכם איך להתייחס לזה: אסופת תירוצים לעצלנות פושעת שבגינה לא אספתי את עצמי ונתתי לעצמי להתרשל, או לחלופין לו"ז עמוס בטירוף שלא משאיר לי זמן או אנרגיות לעצמי. 
אז אמנם עדכנתי על הניתוח לגבי כמעט כל צעד, אבל כל השאר נזנח לטובת השגרה השוחקת על קו 825 מעפולה לת"א. 
השעה עכשיו 18:50, אני עדיין לא בבית. מלקוחה לאיפור ברעננה המשכתי לנתניה לאפות עוגה לאישה שהייתה לי כאמא במשך 15 שנים מדהימות. אני לא יודעת מתי אחזור הביתה. מחר יש לי שיעור בוקר. בהצלחה לי. 

אז איך היום שלי נראה? בואו להציץ: 

8:00

כוס שניה של קפה בזמן שהבסיס לעוגה שתורכב בערב נאפה בתנור. כאחרונת ילדי השמנת אני לא מסוגלת לשתות נס רגיל. חייבת הפוך עם המון קצף. שתי כוסות קפה על קפסולת נספרסו בדרגה 10, כי אחרי אתמול אין מצב שאתעורר בלי זה. השיער נראה כמו הצרות שלי, אבל מי לא נראה כמו סמרטוט בבוקר? 
בין לגימה ללגימה אני מתחילה לסדר את מזוודת האיפור לקראת הלקוחה של היום, לי, שהולכת לעשות היום סשן צילומי זוגיות עם בן-זוגה לקראת החתונה שתערך עוד חודשים בודדים. 


כמעט סיימנו! 

מברשות עיניים ופנים. בגרסה המצומצמת. 

כמו הפנאטית שאני, יש לי מספר סוגים של כלים חד פעמיים לשימוש סטרילי


מוצרי סקין נוספים: מייקאפים, פריימרים, מוצרי הצללה והסמקה

פלטות של אורבן דיקיי, אטלייה ויוסי ביטון שהולכות איתי לכל מקום 

צלליות קרם ופיגמנטים בשפע, למקרה שיתחשק לנו לשנות מעט

מוצרי איירבראש משמשים אותי המון גם ללא המכשיר עצמו, ולעתים קרובות לדילול פורמולות עבות וכבדות. 

כי אני לעולם לא מוותרת על בקבוק קטן עם תמיסת ניקוי מברשות 

כי דבר כזה מספיק מוצרי סקין 

מגירת שפתיים עם מאק ועפרה בעיקר

פודרות, סמקים ומוצרי הארה 


11:30

אני יוצאת לכיוון רעננה, לביתה של לי, שם היא מתארגנת לקראת הצילומים. מאחר ואני לא נוהגת אני מתאפרת בדרך. אני מעדיפה לישון בבית עוד שעה, או להתענג עוד קצת על הקפה, ולנצל את זמן הנסיעה להתארגנות. 
בד"כ אני עושה משהו יותר אקסטרווגנטי בעיניים, אבל אני משתדלת ללכלך כמה שפחות מברשות היום, כדי שיהיה לי יותר מבחר כשאגיע ל-לי. 
*עפרון גבות של מאק בגוון spiked למילוי עדין של הגבות 
*צללית ricepaper של מאק על גלגל העין ועצם הגבה להארה נוכחת אך עדינה, כי נקודת  אור זה תמיד 
*צללית texture בקפל ובזווית החיצונית לחימום והדגשת תלת-המימד של העין בהנחה עדינה עם מברשת e40 של סיגמא, האהובה עלי מכולן. 
*להדגשת הזווית החיצונית אני משתמשת בצללית גבות של ביוטיקר ומברשת e70 של סיגמא. 
*הפריימר הקבוע של בנפיט, מייקאפ דאבל-וור מעורבב עם מייקאפ temptu מס' 001 להבהרה, פודרה blot על כל הפנים. זה הדבר היחיד שאני לעולם לא משנה. עם עור כמו שלי אין את הפריוויליגה לשחק עם מרקמים והברקות לחות בסקין. גלוס בשפתיים וסיימנו. 



13:00

הגעתי ליעד. לכו תרימו עכשיו ציוד במשקל 30 ק"ג במעלה המדרגות. בהצלחה עם זה. 



אני מגיעה ללי ומתחילה לעבוד. היא בחורה עדינה עם תווי פנים רכים. אנחנו הולכות על מראה איפור קלאסי בגימור קצת מעושן וגווני יין סגלגלים. אני ואמא של לי, יעל, עוזרות לה להתארגן ואני יוצאת חזרה לכיוון נתניה בתחבורה ציבורית.



נרגעת עם רוק עדין בדרך חזרה 
18:00

שני אוטובוסים ושתי רכבות אח"כ, אני מגיעה סביב השעה 17.40 לנתניה. יצאתי מביתה של לי בשעה 14.45. לא תיארתי לי שיקח כ"כ הרבה זמן להגיע מרעננה לנתניה.
אני יושבת עכשיו לנוח עם כוס תה בביתה של האמא השניה שלי, כמו שאני קוראת לה תמיד. כותבת ספק לקוראים וספק לעצמי. 
רוב הסיכויים שאגיע הביתה בסביבות השעה 22.00 ואלך לישון מיד לאחר שאכין את תיק המברשות שלי לשיעור של מחר בבוקר. הגוף שלי עייף, העיניים שלי כבר נעצמות. הנפש שלי שמחה והלב מתרחב. 

לשגרת השיער שלי יש בדיוק שני מצבים. שניהם עם סיכת מקור. 


סלפי מעלית ראשון. מחליפה רכבות בדרך חזרה. 


לילה טוב. 

יום רביעי, 16 בנובמבר 2016

ארץ הפלאות של אליס

נו, תפסתי את תשומת הלב שלכם? יופי.
אחרי תקופת שקט ארוכה מדי שלוותה בעומס ושינויים גדולים בחיי הפרטיים, וזמן ארוך מדי אחרי הביקור בחנות, באתי לספר לכם על חנות קטנה ומטריפה. קוראים לה 'אליס'.

אי שם לפני שנה וקצת הוזמנתי להשקת חנות הלבשה תחתונה למידות גדולות בקניון 'גן-העיר' בת"א. התקבלתי בחיוך גדול לחנות בעיצוב מיוחד שכ"כ מזכיר את העולם הקסום של מלכת הלבבות והכובען המטורף. ההשקה הייתה בקבוצות קטנות, מה שיצר תחושת אינטימיות והיעדר המוניות. מאחר והייתי לפני הניתוח והכל היה מעורפל בנוגע לעתידי לא ביצעתי רכישה והגעתי להתרשמות בלבד.
מי שעוקב אחרי יודע שבסופו של דבר השגתי את המטרה שלי ועברתי בקצביה של 'מדיקל סנטר' הרצליה. לקחתי לי מספר חודשים נוספים להשלת המשקל והגעתי שוב ל'אליס'.

אחרי כל החודשים האלה, והשינוי הגדול בגוף, זיהו אותי, זכרו אותי ושוב קיבלו אותי בסבר פנים יפות, למרות שלא פרסמתי פוסט על החנות כמו שמצופה, אבל הנה, זה קורה עכשיו!

הגעתי בלי לדעת מה המידה שלי, או הגזרה המתאימה לי. הגעתי דף חלק. גם המנהלת והבעלים של החנות וגם אחת העובדות טיפלו בי ונתנו לי להרגיש לגמרי vip. הוציאו לי כל דבר שביקשתי, לא נרתעו ולא החמיצו פנים כשלא אהבתי דגמים שהוגשו לי ולא ויתרו. תאי המדידה לא ענקיים, אך יחסית מרווחים ונוחים לתזוזה גם לארוכת גפיים שכמותי. המתלים היו בצורת קנקני תה קטנים, התאורה צהובה ורכה (תאורה היא דבר שמתחיל לקפוץ לעין ולקבל מדמעות כשאת מאפרת ומלמדת את התחום), היא גרמה להכל להיראות יותר טוב.

מפה לשם, מצאתי את עצמי עם 3 דגמים שהתאהבתי בהם לחלוטין וניגשתי לקופה. מאחר ועדיין לא זכיתי בלוטו, והמחירים נעים באזור 250-500 לחזיה, התפשרתי על שתי חזיות ואחת השארתי מאחורה בלב כואב. יצאתי מהחנות בחיוך גדול ושמחה בלב על הרכש החדש. 'אליס' מנפצת כל מיתוס שאין הלבשה תחתונה יפהפייה וסקסית במידות גדולות. כל הדגמים המוצעים היו מעוצבים ומזילי ריר, אם על הקולב, כפריט אופנתי, ואם כמשהו ללבוש. כמדומני, הקאפ הגדול ביותר שמוצע בחנות הוא K, מכובד לכך הדיעות.

כעשר דקות לאחר שיצאתי מהחנות והמתנתי לאוטובוס כדי להמשיך ביום הכיף שלי קיבלתי טלפון ממנהלת החנות בו קראה לי לחזור לחנות. כבר חשבתי שמשהו לא בסדר, שקרה משהו. חזרתי לחנות רק כדי שיאמר לי שאני יכולה לקבל תחתון וחזיה מתנה והיא רוצה שאנצל את זה. בתמימותי לא שמתי לב לשלט הענק בכניסה לחנות שסיפר על מבצע 2+1 מתנה, וגם במעמד התשלום הפרט הקטן נשכח. התחתון היה מתנת יום הולדת מוקדמת, מאחר והקניה הייתה בחודש מאי /תחילת יוני. אז חזרתי רק כדי לקבל מתנה. הדבר שמדהים אותי הוא לא המתנה הנדיבה, אלא שיכלו לוותר וכביכול להרוויח עלי, או לא לבזבז בכל אופן, אבל בחרו שם לתת כמה שיותר ללקוחה, וגם אם זה צעד שיווקי נטו, אותי כבר קנו, ואין ספק שאני ממליצה על המקום בפה מלא, ובכל הזדמנות שיש לי.

ובגלל שאני כותבת את הפוסט מאפליקציה בנייד ולא ממחשב מסודר בבית, ארכז את כל התמונות כאן, בתחתית הפוסט:

יום ראשון, 22 במאי 2016

שורטס

היום היה יום מיוחד. לא בגלל שאישה זרה עצרה מולי באוטובוס לפני שירדה רק כדי להתפעל מהאיפור בגווני שקיעה עמוקים שיצרתי על פני הבוקר; זה גם לא היה בגלל האהבה שהרעיפו עלי בביה''ס , אפילו שזו כיתה שלא הייתי איתה. זה אפילו לא היה בגלל שנכנסתי לרשת 'גולף' וקניתי בגדים במידה 42, מידה שרק חלמתי עליה בעבר, שכן היו תקופות שגם 46 לא נסגר. זה גם לא היה בגלל מידה 2 בחולצה שקניתי ב'תמנון' שאליה נכנסתי ללא מאמץ מרות שמבחינתי העולם שלי רק מתחיל במידה 4 או 5 (לפחות זה האמיתי או השפוי, איך שתרצו לקרוא לזה, העולם שבו אני אוכלת, שובעת ולומדת להנות במקום לשאוף למשקל 55 ק"ג וזה על גובה 180 ס"מ, מיינד יו).

היום יצאתי לעבודה בשמלת מיני מתנפנפת. בלי מחטב ובלי גרביון להתעטף בהם. אמנם הייתה עלי כמות מכובדת של איפור (תסכימו איתי שהמעמד מחייב) אך גופי היה חשוף כמו שלא היה מעולם, לפחות עבורי. אין גרביון שיתן כיסוי עדין לרגל וישווה גוון אחיד יותר. אין מחטב שיכניס את הבטן והגלגלים בגב פנימה. אין אפילו טייץ קצר שימנע שפשפות בירכיים ויעזור לי לזכור למשוך את השמלה למטה כל הזמן. שלא יהיה חשוף מדי, שלא יחשוף את הירך הלבנה, כמעט שקופה, עם הצלוליט הזה, שרוקד ומרצד עם כל תנועה של הרגל.
אפילו נעלי עקב לא נעלתי. ויתרתי על האפקט המאריך שלה, על האשליה של רגל ארוכה ודקה יותר, לטובת עוד כמה שנים ללא כאבי גב וברכיים בהמשך.

ככה הייתי היום. חשופה. שמלת מיני ללא שרוולים,ללא מחטב, ללא גרביון. חשופה בפני עצמי. לראשונה מזה שנים נתתי לעצמי להרגיש את המגע של הרגליים שלי בלי בד חוצץ באמצע, שמסתיר, אורז, מחליק. רק אני, עורי שלי.
הייתי חשופה והייתי בסדר עם זה. למדתי לקבל את עצמי. עם הצלוליט, עם הצלקות בברכיים מתאונות ילדות למיניהן, עם זקיקי השיער השחורים שאני רואה מבעד לעור הלבן. למדתי לקבל אותי, זו האנושית שלא מטושטשת בגלל רזולוציית תמונה נמוכה, פוטושופ או צילום ממרחק. אני ואנוכי.

הצלחתי לחזור הביתה בחיוך ולא מרוסקת מעודף מודעות עצמית ששובר כל פיסת חיוך ותחושה טובה ומחזיר אותי להתייחד עם השדים בראש. חזרתי הביתה וחייכתי. לעצמי, למי שסביבי.

בוודאי תבינו אותי אם אומר שלסבב סידורים בעיר אחרי העבודה ביקשתי להתנתק מהבגדים השחורים ולו במעט, גם אם זה לחצי יום ורק חצי מהלבוש. אחרי חיטוט בארון הגדול שפתאום התרוקן לו גיליתי שאין לי מכנסיים ארוכים. נשארתי עם מספר שמלות שחורות שרובן קצרות ותו לא. גם המכנסיים שנשארו בארון ופעם היו קטנים גדולים עלי בשתי מידות עכשיו. מצאתי את עצמי שולפת מהארון בחשש זוג מכנסונים קצרים שמעולם לא לבשתי החוצה לבדם, רק עם טייץ או גרביון 200 דנייר, שחלילה לא יראו שהרגליים לא חלקות, בצבען או בצורתן.  מדדתי אותם, והם עלו והרגישו בסדר. לבשתי גופיה כחולה בגזרת racer back והסתכלתי במראה. מאז גיל 9 או 10 לא לבשתי מכנסיים קצרים, בטח לא כאלה. בזמנו הפסקתי כי כל הרגליים שלי היו מלאות פצעים אחרי שנעקצתי בלי סוף ע"י יתושים בפארק אפק, אח"כ זה נמשך בגלל הסיבות הארורות שאני מכירה יותר מדי טוב: דיבורים מאחורי הגב מצד משפחה וגם 'חברים' על איך אני מתלבשת, כמה אני אוכלת, כמה מהר אני אוכלת, איך אני הולכת ואיך אני נושמת (בחיי ששמעתי גם את זה ואני גם זוכרת ממי ומתי). כמובן שלא נשכח את קריאות ה'יא דבה', והשדרוג ל'תראו, דוב אפריקאי' מפי הביריון של השכבה שלצערי גר במרחק שני רחובות ממני.
מילא היו מאשימים את החינוך, את התרבות של אותן שנים, את האופנה. בחרו להאשים אותי שבחרתי בחולצות שבקושי פוגשות את המכנסיים, בחרו להאשים אותי שאני מתלבשת בצורה לא נאותה לגילי וצורתי  כשזה מה שיש לחנויות להציע לי. לא רק שהייתי ילדה שמנה, התפתחתי מוקדם בנוסף ועקפתי את אמי בגובה כבר בגיל 11. פרופורציות הגיוניות ואיזון תמיד היו מילה גסה בחיים שלי.

אז כולם התלוננו וצקצקו, ואני הקשבתי להם והתכסיתי. הלכתי במשך שנים רק עם מכנסיים ארוכים (עד לפני כארבע שנים) ורק עם שרוול 3/4 (עד לפני כ-7 שנים, אז העזתי ללכת עם שרוול קצר). כל זה גם בחודשים הכי חמים של השנה. התכסיתי כמה שרק אפשר. הסתתרתי. כדי שלא יהיה להם מה להגיד, שיעזבו אותי לנפשי.  כמובן שזה לא עזר, אבל עדיין המשכתי להתכסות.

אחרי כ"כ הרבה שנים של הסתתרות, היום נחשפתי. לבשתי שורטס עם גופיה ללא שרוולים ויצאתי החוצה. עם העור הלבן, עם הצלקות על הברכיים, עם זקיקי השיער שרואים רק ממש מקרוב. נכנסתי ככה לחנויות הבגדים, מדדתי בגדים, ותירגלתי סינון של מבטים זרים ובוחנים. תירגלתי מבט מקבל ולא שופט מעצמי, על עצמי.

לכאורה היה יום טוב, רק שהוא מעורר מחשבה קצת עצובה. ההישג הזה, אבן הדרך בתהליך לקבלה ואהבה עצמית, הגיע רק כאשר אני רזה באופן יחסי למה שהייתי. לא הצלחתי לקבל את עצמי ככה לפני שהשלתי 33 ק"ג. השאלה שכל הזמן מעסיקה אותי היא האם ההתקדמות הזו הגיע בגלל המידה שהצטמצמה לה, בגלל אובדן המשקל וההתקרבות למודל היופי הרזה, או בגלל שעברתי תהליך נפשי כלשהו, גם בעזרת קבוצות האופנה השונות במרחבי הפייסבוק, שסיפקו כתף תומכת וכר פורה להעצמה אישית, מקום בו נשים לא שופטות ומפילות אחת את השניה, אלא פועלות עפ"י ההפך הגמור - הן מפרגנות ומרימות אחת את השניה. אני מאמינה שזה היה שילוב של הכל יחד, אם כי אני עדיין מצרה על כך שלא הצלחתי לראות את עצמי באור חיובי גם לפני השינוי שעברתי.

אל תחשבו לרגע שאני מתחרטת על הניתוח שעשיתי או על צעד אחד מכל מה שעברתי. זה רק שהייתי שמחה אם התהליך הנפשי היה מראה תוצאות גם לפני הירידה במשקל, ואז אולי הייתי יודעת שהיו תוצאות ממשיות להכל, והמותן המכווצת היא לא הדבר היחיד שהשפיע על הלך הרוח.

יום שלישי, 5 בינואר 2016

על תקווה, אמונה וצבע ורוד


היי היי!

השעה שש בבוקר, אני יושבת בסלון עם המחשב ומחטטת קצת ביוטיוב, רעשים מתחת לחלון העירו אותי לפני שעה וחצי ואני כבר לא יכולה לחזור לישון למרות שנכנסתי למיטה סביב 01:00, אחרי שחזרתי ממשמרת ערב בעבודה. אני לא עייפה, אבל לא כ"כ עירנית. קצת מהורהרת, קצת שמחה, קצת מודאגת. אוטוסטרדת המחשבות שיש לי בשעות כמו אלה יכולה לגרום לראש שלי להתפוצץ. אני חושבת על היום שהיה, החוויות שהיו בו, תוהה מה יהיה איתי בעתיד, וחושבת גם על העבר, ואיך שלא דמיינתי שזה יהיה המקום שלי היום. אם הייתי פוגשת את עצמי בגיל 18-20 ומספרת מה יהיה עוד חמש שנים, אני הצעירה הייתה צוחקת בפרצוף בזלזול. מי חשב שאמצא את עצמי מאפרת? ועוד מלמדת? 
בטחון עצמי או לא, מעולם לא חשבתי שאתגלגל למקום שאני נמצאת בו היום. הייתי בטוחה שאלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית (או אנסה ללמוד בכל מקרה; כפי שהחיים לימדו אותי אני לא מסוגלת לשבת ולהקשיב במשך שעות, המערכת שלי לא בנויה ללימודים אקדמאיים) או אלך ל'תדמור' ללמוד קונדיטוריה ולהמשיך את השושלת.
במקום זה מצאתי את עצמי במקום כ"כ שונה. מגחמה רגעית של רצון ללמוד איפור, סתם כי היה לי משעמם באותו רגע, הגעתי ללמד את התחום. ממקום כ"כ לא מתכוון מצאתי אהבה ענקית שממלאת לי את החיים (גם אם הכיס מתרוקן. כסף בא והולך. הנשמה והאהבות שלנו זה מה שנשאר.) ועוזרת לי להתחבר להמון אנשים, וכולם כ"כ תומכים בי, מרעיפים עלי כ"כ הרבה אהבה, וזה כ"כ לא מובן מאליו.
יום עבודה, אני נכנסת לביה"ס ומתאפרת בחנות כי התעצלתי בבית הפעם, בדיוק נכנסות כמה תלמידות וקולטות אותי בחנות, שהיום היא בחלל אחד יחד עם הכניסה לבי"ס. הן באות ומחבקות אותי. חיבוק טוב כזה, מלא באהבה, לא חיבוק של נימוס. הן שואלות לשלומי, ולמה אני לא באה אליהן לכיתה. אני אומרת להן שזה לא תלוי בי ואומרת שגם אני מאוד מתגעגעת להיות איתן. אין לי עוד הרבה זמן להתאפר ולהיכנס לכיתה, אבל אני עומדת עם הבנות, מחובקת, ומפטפטת איתן עוד כמה דקות, על הא ועל דא. אחת מהן מספרת לי שהיא קראה את הפוסט האחרון שלי וממש אהבה אותו, שכיף לה לראות שימוש בצבעים כאלה, ושהיא רוצה להגיע לרמה שלי יום אחד. גל חום בבית החזה. התרגשות. מבוכה. זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את זה, אבל בכל פעם מחדש אני נפעמת מכמות ההערכה והאהבה שאני מקבלת במקום הזה. אני מנסה להגיד 'תודה', יוצא לי חצי חיוך מבויש, מבט לרצפה וחצי צעד אחורה. כ"כ הרבה סטירות חטפתי בגיל צעיר, וזה כ"כ השפיע שאני לא יודעת להגיד 'תודה' כמו בן-אדם נורמלי ולסתום. חייבת להתחבא, להתכנס, להתרחק.
אני נכנסת לשיעור עם איפור שהכי לא קשור לנושא הנלמד למרות שלרוב אני אוהבת להתאים את עצמי, לפעמים זה עוזר לתלמידות לראות עוד דוגמא. מסדרים את הכיתה לתרגול, מתחלקים לזוגות והשיעור מתנהל כרגיל.
השיעור הסתיים ואני בדרך הביתה, יש לי חצי שעה לחכות לאוטובוס לעפולה, בשעות הערב הוא יוצא כל שעה. כנראה אגיע בחצות הביתה. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה; משקיעה כ"כ הרבה ונוסעת כ"כ רחוק. לפני הכל שואלים אם זה משתלם לי. הם לא מבינים שאני לא עושה את זה בגלל הכסף. הם לא מבינים שכשלמדתי הסתכלתי על אנסטסיה ודורין ואמרתי לעצמי שבחיים לא אהיה כמוהן; לא מוכשרת כמוהן, לא מוצלחת כמוהן. ופתאום משום מקום, כשאני עומדת לעזוב את התחום אני מקבלת הצעה להגיע לאודישן ולהצטרף לצוות ההדרכה של 'ירין שחף'. לא העזתי אפילו לחלום על זה. אני לוקחת את ההזדמנות בשתי ידיים ונותנת את כל מה שאני יכולה למקום הזה, כי הוא הרים אותי ממקום כ"כ נמוך בעבר, והיום אני סוגרת מעגל. היום אני מי שחשבתי שלעולם לא אהיה. היום אני זו שתלמידה מבקשת לשאוב ממנה ידע, ששואלים לדעתה ומבקשים את עזרתה. היום אני עובדת לצד הנשים והאנשים שהערצתי כתף לצד כתף, וזה מרגש אותי. לא כי הגעתי למעמד מסוים, אלא כי זה נותן לי תקווה, ומוכיח לי שהכל אפשרי.

בתחילת חודש דצמבר קיבלתי לסקירה מספר מוצרים מחברת Sigma, שיצאו בחלקם בצבע ורוד עז למען העלאת המודעות למלחמה בסרטן השד. בצורה ממש לא אופיינית לי, רוב המוצרים הם ורודים. מי יותר, ומי פחות. טוב נו, יש גם מסקרה כחולה, בכל זאת צריך לאזן.

תודות לדואר ישראל החבילה הגיע יחסית מאוחר כשחודש המודעות כבר הסתיים לו. חודש המודעות הסתיים, אבל המלחמה לעולם לא נגמרת. לחולות בסרטן השד המלחמה היא יומיומית, והיא מתישה.

לקחתי לי מספר שבועות לבחון את המוצרים, ולהלן המסקנות:

Aura Powder  - Nymphaea
(לחצו על שם המוצר לקניה)

סומק ורדרד עם נטיה קלה מאוד לקורל בגוון מאט.
השם בהתחלה הטעה אותי וגרם לי לחשוב שמדובר בהיילייטר, אורה (הילה) היא בעצם אור. השם אמנם מטעה ומדובר בסומק, אבל הוא מקסים לא פחות. הגוונים שנראים באתר די מטעים, והגוון שנראה באתר שונה כמעט לחלוטין ממה שנראה במציאות. הייתי בטוחה שאקבל סומק יחסית כהה שצריך להיזהר איתו מאוד, והתקבל סומק ורדרד-קורלי עדין, ששתי נגיעות קלות עם מברשת סומק יספקו צבע נהדר ורך. כהרגלם, סיגמא מוציאים מוצרי אבקה נהדרים (אם כי קיים ברשותי שימר שהוא מעט נפילה ומתאים לשימוש רק בעיניים) וגם הסומק הזה מיד נכנס לתיק האיפור כשנקראתי לאפר את הכלה היפה נעם. שימוש נוסף שמצאתי לו הוא בעיניים. גיליתי שהסומק נותן לי בסיס נהדר כשאני יוצרת איפור עם גוונים ורודים או סגולים בקפל, והוא מחמם את האיפור ומקל על הטשטוש מבלי להיות ממש נוכח.  Nymphaea הוא גוון רקע מושלם לטשטוש גוונים כהים!

עכשיו במחיר 13.30$ באתר החברה, לכמות מכובדת ביותר של 8.48 גרם ומגיע ב-6 גוונים סה"כ.






Line Ace - Sigma Pink
(לחצו על שם המוצר לקניה)

אייליינר נוזלי בגוון ורוד פוקסיה עז.
כבר שנים שאני משתמשת באייליינר ג'ל ושימוש באיילינר נוזלי לגמרי הוציא אותי מאזור הנוחות שלי, כבר שכחתי איך להשתמש בו. על הצבע אני כבר לא מדברת.
באופן מפתיע למדי הסתדרתי עם המברשת הדקיקה לא רע בכלל (מה שלא קרה כשניסיתי להשתמש באייליינר המפורסם של ג'ייד) והגוון שמתקבל על העור שונה ממה שנראה במיכל, שכן החומר מתחמצן ומתכהה, לטוב ולרע. אני מציעה לקחת את העובדה זו בחשבון למקרה ותבחרו לרכוש את המוצר, שמגיע בחמישה גוונים נוספים. ממה שנראה העמידות סבירה ביותר. המוצר כנראה לא יחזיק מעמד יום של 12-15 שעות, אבל ליום קצר יותר זה בהחלט אמור להספיק. 

מחיר המוצר 14$ עבור כמות של 2 גרם ומגיע ב-6 גוונים סה"כ.






Embellish Lash - Ink It
(לחצו על שם המוצר לקניה)

מסקרה בעלת מברשת סיליקונית מפרידה וגוון כחול-דיו.
אני אוהבת מסקרות עם מברשת סיליקונית, ככה אני. יש לי יחסית קצרים וחצי שקופים, ועל-פניו אני צריכה מסקרה מעבה במיוחד, אבל אלה פשוט יוצרות לי 5 גושים ענקים מכל הריסים וזה לא בדיוק הלוק שאני מחפשת. המברשת של המסקרה מפרידה בדיוק כמו שאני אוהבת, ואין בעיה למרוח גם 3 שכבות של חומר, לקבל עיבוי יפה, ועדיין להיות נטולת גושים. שתי בעיות יש לי עם המסקרה הזו:
1. אני מתה להשתמש יותר במסקרות צבעוניות, אבל זו כמו כולן חייבת בסיס לבן כדי לקבל צבע ולא להיראות כמו צל של צבע. בזמן המריחה, מול מראה מגדילה פי 5 אני רואה את הצבע בלי בעיה, ואז אני מסתכלת במראה רגילה ממרחק נורמלי. איזה כחול ואיזה נעליים. באסה, אבל סיגמא הם לא יחידים שחוטאים בכך. ע"מ להוציא ממנה את המירב אני חייבת למרוח פריימר ריסים לבן כדי לקבל קצת יותר צבע וקצת יותר נפח.
2. זו כנראה רק אני, כי אני בספק אם אפילו טמבור יהיה עמיד עלי, אך אחרי מספר שעות קטן התחלתי לראות פירורים כחולים ומריחה כחולה קטנה מתחת לזווית החיצונית של העין. אני כנראה משהו מיוחד, כי אפילו מסקרות עמידות במים לא מחזיקות עלי יותר ממספר שעות בלי להתפורר או להימרח. ניסיתי את המוצרים הכי מומלצים, ולא נמצאה הישועה.

מחיר המוצר הוא 19$ עבור כמות של 7.2 גרם ומגיע ב-6 גוונים סה"כ.






Power Stick - Sigma Pink
(לחצו על שם המוצר לקניה)

שפתון קרמי בגוון ורוד פוקסיה עז.
המקרה כאן הוא כמו בתחילת הפוסט; אם הייתם אומרים לי שיום אחד אשתמש בשפתון בגוון ורוד עז לא הייתי מאמינה לכם. השפתון הזה כ"כ שונה מכל מה שיש לי ואני רגילה אליו. תנו לי אדום, ניוד, סגול, חום, שחור וכחול ואשדר עסקים כרגיל. תנו לי שפתון ורוד וארגיש כמו אדם אחר לחלוטין. כשהסווטצ'תי לראשונה את השפתון הייתי בטוחה שהוא יהיה קרמי ולחותי בטירוף, ואף יזלוג מעט אך המציאות שונה לחלוטין. המריחה בימים קרירים אפילו מעט קשה, כמו שפתוני המאט של MAC. הפורמולה יחסית עבה וכבדה, מספיקה מריחה אחת לגוון אטום לחלוטין. למרות הקרמיות והברק הלחותי השפתון לא זז במשך שעות, וההסרה שלו בהתאם - דרוש מגבון לח ע"מ להסיר מהשפתיים, או לחלופין לנשנש משהו מעט שומני.
חברה שניסתה את השפתון על היד וניסתה להסיר את הסווטץ' בעזרת נייר יבש פשוט מרחה את החומר ונשארה עם כתם ורוד על גב כף היד. המזל הגדול הוא שהיינו בביה"ס ולא הייתה בעיה להשיג מסיר איפור או לחלופין לתרץ בשיעור שפתיים :)

דבר שמעט מציק לי מלבד הכבדות של הפורמולה הוא כבדות האריזה. אריזת השפתון נסגרת במגנט, שזה דבר נהדר, אך הוא מכביד מאוד על היד ועל התיק אם אני לוקחת אותו ליציאה ולא בתיק היומיום שלי, שגם כך נראה כמו טארדיס מבפנים ומכיל רבע בית.

מחיר המוצר 25$ עבור כמות של 3.2 גרם ומגיע ב-6 גוונים סה"כ.





Power Crayon - Rubicund
(לחצו על שם המוצר לקניה)

שפתון לחותי בתצורת עפרון בגוון קורל בהיר.
מצאתי את עצמי נוטשת לאנחות את הצ'אבי האהוב שלי מקליניק ונצמדת לזה. גוון אטום, אין זליגות, מתאים ל-80% מסגנונות האיפור האיפור שלי. הולך עם מעושן, איפור צבעוני וניאוני או סתם אייליינר שחור ופשוט. הגוון הזה הולך איתי לכל מקום ואני כ"כ נהנית ממנו. האכזבה שלי היא שכנראה לא אוכל להשתמש במוצר הזה לכלות שלי מאחר והוא לא מספיק עמיד (אלא אם הכלה תבחר לרכוש את המוצר בעצמה ולחדש במהלך היום והערב).

מחיר המוצר 15$ עבור כמות של 2.58 גרם ומגיע ב-6 גוונים סה"כ.







הסווטצ'ים:




איך אני אשתמש באייליינר ורוד בשגרה הקבועה שלי השד יודע, אבל אני שמה לב שמתוך רצון לבחון את המוצרים השתמשתי יחסית הרבה במוצרי השפתיים ומצאתי את עצמי נהנית מהצבע. בהחלט לא רגיל אצלי!
לאחרונה אני אוהבת להניח את ה-Power Crayon על כל השפתיים ולטפוח מעליו את ה- Power Stick למתן גוון עמוק וכהה יותר, והגוון המתקבל חביב ביותר.


בתמונה השניה אפשר לראות את מצב הזרוע שלי אחרי שהורדתי הכל בשפשוף עם מגבון לח (רגיל). השאריות מה- Power Stick עוד קיימות יום אחרי, וזה כנראה אומר משהו.


הסיכום שלי היום לא יהיה על כך שאתן חייבות את המוצרים בארסנל שלכן, אלא על משהו אחר.
עד לפני כמה שנים הייתה לאמא חברה, יאנה. את יאנה הכרתי מאז שאני תינוקת, היא היתה אישה כ"כ עדינה וטובה, ממש כמו צמר-גפן מתוק, רק בלי הנזק לשיניים. כולם אהבו אותה, ואני זוכרת רק דברים טובים ממנה. יאנה נפטרה לפני כתשע שנים מסרטן השד. היא ניצחה את המחלה פעם אחת בעבר, אבל למרות שעברה כריתה הסרטן חזר ולקח אותה. עכשיו אמא של חברת ילדות קרובה שלי נאבקת במחלה בעצמה. זה שם, לא משנה לאן נסתכל.
לכו להיבדק, אל תשכחו ואל תזניחו.



שלכן תמיד,
טל פיניקס